זיכרונות מאמי מטקסס

זיכרונות מאמא שלי מטקסס, מאמא ג'ין, שרה, רוקדת ומתנועעת לצלילי מוזיקה הם בין הזיכרונות הטובים הראשונים והאחרונים שלי ממנה. כשהייתי ילד קטן נהגתי לצפות בה תופרת. הבטתי אליה מלמטה מהרצפה בזמן שגזרה, השחילה ואז הפעילה את מכונת הזינגר שלה עם נעלי הבית המוזהבות שלה על הדוושה תוך כדי שירה וזמזום לשירי אלבומים של ברט בכרך – "The Look of Love", "I Say a Little Prayer", "Walk on By" – שעלו מבעד לחוטי הזהב של רמקול ה-Hi-Fi. כשהייתי בן שתים עשרה העברנו טיול מכונית בקדילאק השחורה שלה בשירה משותפת עם אלבום צוות ברודוויי המקורי של Evita. "אתה פשוט אוהב את המוזיקה הזו!" היא הייתה אומרת כשהיא מתנדנדת לצלילי "אל תבכי עבורי ארגנטינה" בזמן שעקב הנעל הגבוהה שלה לחץ על דווסת הגז. והיא ואבא רקדו לצלילי השיר שלהם, "More", בחתונות, בסלון ובחגיגת יום הנישואין הארבעים שהפקתי עבורם, שלוש שנים לפני שדמנציית גופי לואי השתלטה עליה.

חודשיים לאחר שהיא איבדה שליטה והייתה צריכה להתאשפז ולאחר מכן להיות מועברת לבית אבות, היא שקעה בכיבוי חלקי. ההזיות הפרועות, האמונות שסיוتي הבלהות הגרועים ביותר שלה מתגשמים והאי שקט החריף נעלמו. טוב שכך. עם זאת, נעלם גם כל חוט של שיחה נורמלית. השלב החדש הזה אמר שעיניה היו עצומות רוב הזמן. כשהיו פקוחות, היא הייתה מגיבה בניצוצות של עליצות ילדותית, שמחה טהורה שהזכירה את האופן שבו ראיתי אותה מגיבה באופן בלתי רצוני למוזיקה כל חיי.

זה מה שעורר בי השראה ליצור רשימת השמעה, "המוזיקה של מאמא ג'ין", שהייתה שילוב של שירי הפופ האהובים עליה משנות ה-60 וה-70, שירי מחזות זמר ואופרה. לא ידעתי שאני מתרגל מוזיקותרפיה; שמוזיקותרפיה היא דבר אמיתי. הייתי פשוט מיואש למצוא דרך כלשהי ליצור קשר עם האדם שהיה פעם אמא שלי.

על פי איגוד המוזיקותרפיה האמריקאי, "מוזיקותרפיה היא השימוש הקליני והמבוסס-ראיות בהתערבויות מוזיקליות כדי להשיג יעדים מותאמים אישית בתוך קשר טיפולי על ידי איש מקצוע מוסמך שהשלים תכנית מוזיקותרפיה מאושרת." כשנכנסתי לניסוי המוזיקותרפיה שלי בהחלט לא הייתי מוסמך מקצועית, אבל היה מאחוריי ניסיון מעשי של חיים שלמים.

פגישות המוזיקותרפיה החובבניות שלי עבדו. המוזיקה החזירה אותה בהבקים. לאחר שהאכלתי אותה כשישבה בכיסא גלגלים ועיניה עצומות, הנחתי את הרמקול הנייד על שידת הלילה שלה, סובבתי את החוגה באייפוד שלי אל רשימת ההשמעה "המוזיקה של מאמא ג'ין" ולחצתי על הפעלה.

מאמא ג'ין התחילה להתעורר לחיים.

כאשר השיר שלה ושל אבא, “More,” התנגן, היא לא פקחה את עיניה, אך החלה להתנדנד ולזמזם יחד איתו. ואז היא הצביעה לעבר הרמקול ואמרה, “תקשיבו לקצב הזה. אני אומרת לכם, זאת מוזיקה טובה.” מאת פוצ'יני, לה בואם: “האריה של מימי חייבת להיות האהובה עלי.”

כאשר השיר “High Flying Adored” מתוך אביטה התחיל להתנגן, היא התיישבה זקופה ועיניה נפקחו בבת אחת כמו של בובת בייבי איווייב. שד ה-LBD עזב את גופה והיא הייתה מאמא ג'ין שדיברה על הפעם שבה ראתה את אביטה בברודוויי עם אבא כשהתגוררה בניו יורק בזמן שהכשירה את עצמה להיות ברוקרית בבורסה. כאשר מושא הערצתה יוּק ג'קמן החל לשיר את “I Go to Rio” מתוך The Boy from Oz היא כמעט נרקדה מחוץ לכיסא הגלגלים שלה. במהלך כל ביקור, המוזיקה לא רק העירה את עצמה הרדומה, אלא לקחה אותה למקום של שמחה.

להלן היסודות של האופן שבו טיפול במוזיקה עובד, על פי האגודה לטיפול במוזיקה באמריקה: “לאחר הערכת החוזקות והצרכים של כל מטפל, המטפל המוסמך במוזיקה מספק את הטיפול המצוין הכולל יצירה, שירה, תנועה לצלילי מוזיקה, ו/או האסקה למוזיקה. . . טיפול במוזיקה מספק גם אפיקים לתקשורת שיכולים להיות מועילים לאלו המתקשים לבטא את עצמם במילים. מחקר בטיפול במוזיקה תומך ביעילותו בתחומים רבים כגון: שיקום גופני כולל והקלה על תנועה, הגברת המוטיבציה של אנשים להיות מעורבים בטיפול שלהם, מתן תמיכה רגשית למטופלים ולמשפחותיהם, ומתן מוצא להבעת רגשות.”

חלק מהשירים ברשימת ההשמעה היו שירים שקישרתי אליהם בילדותי איתה, כגון שירי ברט באכראך שהיא נהגה לנגן במערכת הסטריאו כשהיא עוד תפרה, והשיר של שר “Gypsies, Tramps, and Thieves,” שתמיד נדמה שמתנגן ברדיו של המרקורי מארקיז הלבנה הענקית שלה בזמן שעשינו סידורים בתחילת ילדותי. חלק מהשירים כמו “My Best Girl” מתוך המחזמר מאמה היו רק בשבילי, אבל אז גיליתי במהירות שניסוי הטיפול במוזיקה שלי היה מזור לאיש מקצוע זה לא מאומן, בדיוק כפי שהיה עבור המטופל.

כישורי התקשורת והתנועה שלה השתפרו בקצרה במהלך רגע המוזיקה שלנו. לרוע המזל, כל זה לא נמשך זמן רב. בתוך חודשיים עיניה נשארו סגורות, ידיה היו קמוצות לאגרופים ארטריטיים, והמוזיקה נפלה על אוזניים ערלות. עם זאת, אם רשימת השירים הזו הייתה עובדת רק פעם אחת, היא הייתה מוצלחת לדעתי.

אחת הפעמים האחרונות שהמוזיקה עבדה הייתה בנסיעה לראות את הנוירולוג שלה. ה-iPod שלי חובר למערכת הסטריאו של הקדילאק שלה ו“המוזיקה של מאמא ג'ין” התנגנה. היא ישנה רוב הדרך, אבל ממש כשהתקרבנו למרפאת הרופא השיר “ג'ין” (מתוך הסרט האביב של הגברת ג'ין ברודי) מילא את המכונית.

ג'ין, ג'ין, את צעירה וחיות

צאי מהחלום המדומה למחצה שלך…

היא התעוררה לפתע והתבהרה כאילו פנס זרח עליה. “ג'ין!” היא הצביעה על עצמה. “זאת אני!”

טיפול במוזיקה אולי לא האט את ההתקדמות הקטלנית של LBD, אבל הוא נתן לנו את הרגע הזה. ייתכן שזו הייתה הפעם האחרונה שבה היא ידעה מי היא, הפעם האחרונה שהיא הייתה מאמא ג'ין.

כותב אורח: ג'יימי בריקאהאוס (חבר דירקטוריון וסופר שאמו חלתה ב-LBD)

ג'יימי בריקאהאוס הוא המחבר של הספר Dangerous When Wet: A Memoir of Booze, Sex, and My Mother, וכתביו פורסמו ב-ניו יורק טיימס, וושינגטון פוסט, דיילי ביסט, האפינגטון פוסט, ו-סלון. מאמא ג'ין נפטרה מסיבוכים עקב דמנציה עם גופי ליווי ב-14 בדצמבר 2009.